הצדעה לחקלאים

גידי כרוך, מנכ"ל לקט ישראל: בואו נרים לחקלאים, נשמח בשמחתם, נעודד ונקנה רק תוצרת כחול-לבן. "נחנך" את רשתות השיווק שזה מה שאנחנו רוצים: שהחקלאות והחקלאים בארץ חשובים לנו

להיות חקלאי בישראל 2021 זו עבודה קשה. גם הכוורנים לא מלקקים דבש. ואז נשאלת השאלה, למה החקלאים ממשיכים בעבודתם הקשה? רובם מבוגרים עם 30 ו-40 שנות ניסיון, קמים בשעות הבוקר המאוד מוקדמות וחוזרים הביתה מאוחר. התשובה היא שכנראה החקלאים הם זן אחר.

הם מודעים מאוד לאתגרים העומדים בפניהם, אך בכל זאת ממשיכים את היום־יום שלהם. בעקביות, בהתמדה, שלא לומר בעקשנות. הם היו רוצים, אולי, להיות רק חקלאים – אלה שזורעים, מגדלים, משקים וקוצרים את התוצרת - אך זו לא המציאות של 2021 . הם אנשי השיווק של עצמם, הנהלת החשבונות, גבייה, ואם לשפוט לפי סדרת הכתבות שפורסמה מעל דפים אלה, הם לא ממש אוהבים את החלק הזה של העבודה.

יש משהו שונה בחקלאים: הם אוכלוסייה הטרוגנית מבחינות רבות, אך הומוגנית באידיאל של החקלאות. החקלאים חושבים ששאלה כמו "אם לא היית חקלאי, מה היית עושה?" - מצחיקה אותם. "מה זאת אומרת?", הם שואלים־עונים, זה נראה להם מגוחך לשאול שאלה כזו. הם חקלאים בנשמה, בדם וגם היסטורית. יש להם מסורת להמשיך ולעבוד את האדמה, ודבר לא ירתיע אותם. הם משוועים להכרה על עבודתם ועמלם, אך לא מחכים שיקבלו אותה, הם ימשיכו את עבודתם עד שייפלו מהרגליים או עד שהמשק יקרוס כלכלית. וכן, גם זה קורה, ואז הכאב הוא כפול ומכופל. רובם אינם אנשי עסקים, ולמרות שהם מכירים בכך שהניהול צריך להיות עסקי, ויודעים לוותר על גידולים שלא מניבים להם הכנסה, המניע האמיתי לעבודה שלהם הוא הרצון להיות מחוברים לאדמה, לטבע, לבריאה.