תופעת העובדים הזרים: ישראל חייבת להתעשת - ולאמץ עתיד אחר

הניסיון הנצבר בארצות הברית ובאירופה מוכיח שכל עוד אין מענה מקומי לביקוש לידיים עובדות, כל ניסיון לבלום את שטף העובדים הזרים נועד לכישלון. פיתוח רובוטים לחקלאות, בנייה וסיעוד יכול לספק פתרון חלקי

עבודה עברית הייתה מוטיב מרכזי בתנועה הציונית בראשית המאה הקודמת. תפיסה זו החזיקה מעמד גם אחרי קום המדינה. אולם ככל שהאִמרה על האם היהודייה השואפת שבנה יהיה רופא, מהנדס, או עורך דין הפכה למציאות, כך הלכה ונשחקה העבודה העברית, והוחלפה בהדרגה על ידי עבודה ערבית.

המשטר הצבאי שהוטל על המיעוט הערבי עם קום המדינה בוטל בשנות ה-60 ופועלים ערבים ישראלים נכנסו לשוק העבודה. אבל תוך שניים-שלושה עשורים התברר שגם האם הערבייה חולמת על בן רופא, מהנדס או עורך דין, ואת המחסור בפועלים שנוצר מילאו פלסטינים מהשטחים.

בשנות השיא עבדו מאות אלפי פלסטינים בענפי משק שונים בישראל. האירועים הביטחוניים הובילו לצמצום מתמשך בשטף העבודה מהשטחים עד לעצירתו המוחלטת אחרי 7 באוקטובר. את מקומם של הפלסטינים תפסו תאילנדים (בחקלאות), סינים (בבנייה), פיליפינים והודים (בסיעוד), אריתראים וסודנים (ניקיון, מטבח, שליחויות) ועוד.

תופעת העובדים הזרים קיימת בכל המדינות המפותחות, ובחלקן היא גורמת לשינויים בזהות הלאומית ובתחושת השייכות של האוכלוסייה המקורית. מהגרי עבודה רבים אינם מעוניינים לחזור לארצותיהם. בני הדור השני רואים עצמם תושבי המדינה שבה נולדו ולא אחת מתפתח בקרבם יחס של שנאה לאזרחי המדינה המסרבים לראות בהם שווי זכויות.

כך קרה עם הטורקים בגרמניה, הצפון-אפריקאים בצרפת ועוד, וכך צפוי שיקרה גם אצלנו. אם לא נתעשת במהרה, חלקים בתל אביב ייעשו דומים לרובעים מסוימים בפריז או בבריסל שבהם אוכלוסיית המהגרים דומיננטית: הזנחה סביבתית, עוני משווע, פשע משתולל.