הניסוי נכשל: אנחנו נמצאים במאבק על נשמתה של מדינת ישראל
תפיסת השוק החופשי שהונהגה בישראל הוכחה ככישלון מהדהד, אבל שר האוצר בצלאל סמוטריץ' ופורום קהלת מציעים לנו עוד מאותו הדבר
לפני חמישה עשורים, בישראל של טרום ה"מהפך", התקיים חוזה חברתי לא כתוב אך ברור: המדינה אחראית לביטחונם הכלכלי ולרווחתם של אזרחיה. ישראל דורגה אז מתחת לממוצע ה-OECD במדד יוקר המחיה. אזרחיה נהנו משירותים ציבוריים נגישים, ממעמד ביניים יציב ומרשת ביטחון סוציאלית רחבה, שהעניקה משמעות מוחשית למושג "ערבות הדדית".
שנת 1977 לא הביאה עימה רק חילופי שלטון פוליטיים, אלא גם רעידת אדמה תפיסתית. עליית הליכוד סימנה את תחילתו של מסע נחוש לצמצום המעורבות הממשלתית, החלשת המגזר הציבורי והפרטה שיטתית של נכסים ושירותים שהיו פעם נחלת הכלל. התיאוריה ששווקה לציבור הייתה פשוטה ומפתה: שוק חופשי יוביל להתייעלות, התחרות תמריץ צמיחה, ו"חלחול העושר" מלמעלה למטה כבר ידאג לשגשוגם של כל פועל וכל חקלאי.
קרוב ל-50 שנה מאוחר יותר, הנתונים מספרים סיפור אחר לגמרי: הניסוי נכשל. לא רק שישראל אינה עוד אור לגויים במובן הכלכלי, היא מובילה באופן מפוקפק בטבלאות OECD ביוקר המחיה ובפערי השכר. מעמד הביניים, עמוד השדרה של החברה הישראלית, נשחק תחת נטל ההוצאות הפרטיות על שירותים שהמדינה נסוגה מהם.
חינוך איכותי, שירותי בריאות ראויים ודיור בר-השגה הפכו ממוצרים בסיסיים למוצרי יוקרה עבור רבים מדי. הפריפריה נותרה מאחור, והחקלאות, שפעם הייתה גאווה לאומית וחגורת ביטחון אסטרטגית, מותקפת על ידי חסידי השוק החופשי כ"שריד סובייטי" שאין לו מקום בכלכלת הרווח המיידי.
למרות הכישלון המהדהד, הפתרון שמציעים לנו שר האוצר ופורום קהלת הוא עוד מאותו הדבר: עוד הפרטה, עוד קיצוץ בשירות הציבורי. המאבק שמתחולל כעת אינו רק ויכוח על אחוזים בתקציב או על שיעורי מס, זהו מאבק על נשמתה של ישראל. ההתנגשות בין תפיסת עולם של כלכלה חברתית-ליברלית ובין הליברטריאניזם הדורסני של קהלת היא שאלה של זהות: האם אנחנו מדינת לאום שרואה באזרחיה תכלית, או שוק חופשי עיוור המקדש את האינטרסים של בעלי ההון?
