חג לאילנות? חג לארדואן: האמת העצובה על ט"ו בשבט
האכילה המוגזמת של הפירות היבשים היא לא יותר מגימיק מסחרי
רפרוף קצר במקורות מציג מציאות אחרת לחלוטין • ומי שמרוויח מזה הם בעיקר רשתות השיווק וחקלאים לא מכאן
מסורת מקובלת (אך כנראה לא מדויקת), היא שמקורו של סדר ט"ו בשבט במלומד הקבלי רבי יצחק לוריא, האר"י הקדוש, בצפת של המאה השש עשרה. אך אילו היה יודע האר"י שהטקס המיסטי המורכב שמיוחס לו יתמצה יום אחד באכילת פירות יבשים, שרובם לא גדלו כאן, היה מן הסתם קורא לכך "קליפה". זהו מונח מעולם הקבלה שמשמעו כל מה שמפריד בין האדם לאור האלוהי, כשם שקליפת הפרי מפרידה בין תוכו לבין הנמצא מחוצה לו.
אך כך בדיוק התרחיש עם טקס זה, שנוצר מתוך כמיהה ורצון עז לתיקון העולם והפך, עד לימינו, לאירוע צרכני מנותק משורשי המקום וממוסחר למדי. קורותיו של הסדר והחיבור שנעשה במקומותינו בין מה שהיה במקורו ציון ראש השנה לאילנות לבין צריכה מוגזמת של פירות יבשים מיובאים הם פרק נוסף בתהליך, המצאת מסורות לצורכי ההווה והמחיר הקולינרי, התזונתי, והערכי שמשלמים על הדרך.
העדות הכתובה הראשונה לסדר מסוג זה מופיעה רק בשנת 1728, בחיבור שפורסם בוונציה תחת השם, "פרי עץ הדר". עם זאת, המנהג לאכול פירות בט"ו בשבט עצמו קדום יותר ומופיע כבר במקורות מהמאה השש עשרה וכך למשל רבי יששכר בן סוסאן, מחכמי צפת, כתב בשנת 1579 כי "האשכנזים נוהגים להרבות בו במיני פירות אילנות לכבוד שמו של היום".
מנהג דומה התקיים באיטליה שם ט"ו בשבט היה יום שבו "מנהג כל אחד לקנות ביום זה מעט מכל פרי ופרי אשר יימצא". כלומר, המנהג הפשוט של אכילת פירות קדם, כנראה, לסדר הקבלי המורכב שהתגבש והתפתח בהדרגה בחוגי המקובלים בצפת ובהמשך התפשט לקהילות אחרות. מבנה הסדר שמיוחס לחוגי הקבלה בצפת על מיני הפירות הנאכלים בו משקפים את ארבעת העולמות הקבליים.
