"בלעדי החקלאות אין התיישבות": חקלאי הצפון על נזקי המלחמה, והסיבה להישאר

בסיור בין רמות נפתלי, משגב עם, מלכיה, יראון ומטולה, פגשנו אנשים מברזל. הם סיפרו כיצד המשיכו לטפל בחקלאות כ-200 מטר מהגבול, ועל הרגעים המטורפים: "הם היו מתצפתים עלינו, וכשזיהו - ירו. פרצתי למטע שלי"

החיים עוד לא חזרו למסלולם בגליל העליון, הפצעים עדיין לא הגלידו. מילות השיר שכתב אריק איינשטיין התנגנו מאליהן בראש בנסיעה בכבישים בחבל הארץ המוריק היפהפה הזה. השמש הגדולה בהחלט הופיעה, קופחת כהרגלה. הגשמים לא ירדו מספיק השנה (“כולם בהיסטריה של בצורת”, הסביר לנו בהמשך היום אחד החקלאים שעימם שוחחנו). לכאורה, עולם כמנהגו נוהג. רק לכאורה, שהרי הלב נכמר למראה בתי העסק הסגורים, הדגלים והשלטים הדהויים שמתנופפים קרועים ברוח, השטחים השרופים, פצעי האספלט והבורות שנפערו בכבישים ועדיין לא תוקנו, הבתים שחטפו פגיעות ישירות וטרם שוקמו.

אבל גם יש אור בקצה המנהרה – אור בדמות מטעי דובדבנים לבנים גדולים ומתוקים, ונקטרינות נפלאות, ואבוקדו, ושזיפים ותפוחים שעוד מעט יבשילו, ואנשים שבעיקשות של חקלאים מקפידים להישאר אופטימיים. “ככה זה”, אומר לנו טל לויט ממטולה, “כשאת גדלה במשפחה של חקלאים ושומעת בכל שנה, עם כל יבול, את האמירה ‘בשנה הבאה יהיה יותר טוב’, את ממשיכה לעשות וממשיכה לקוות. תנשמי את האוויר”, הוא מציע בחיוך. “האוויר במטולה אופטימי, וכל אחד מאיתנו הוא כמו עץ – מתחיל קטן וצומח ופורח ונותן פירות, ועוד איזה פירות”.

לויט (47), חבר בכיתת הכוננות של מטולה, שהדליק משואה ב־2024 כנציג חברי כיתות הכוננות בצפון, לא זז בלי האקדח האישי הצמוד למותניו והנשק הארוך. הוא דור שישי במושבה, אף שעזב אותה לטובת חיים במרכז הארץ למשך ארבע שנים. “הבנתי שאני מעדיף להגיע לתל אביב מדי פעם, לעקוץ ולחזור הביתה, לשקט, למרחבים”, הוא מסביר. לעסק החקלאי המשפחתי הצטרף רשמית אחרי שסיים לימודי הנדסת חשמל, ומאז הוא כאן, עובד את האדמה באהבה גדולה. למשפחה מטעי משמש, אפרסק, נקטרינה, תפוח, שזיף, קיווי, אבוקדו ו”א ביסלע פירות הדר”.