בין הפסדי ענק לחשש ביטחוני: "הבריחה הכי טובה זו עשייה, בטח בחקלאות"
הירי הבלתי פוסק, האובדן שחוו, המדינה שנטשה, הפרנסה שנחרבה. שום דבר לא יגרום להם לזוז ממשמרתם ברפתות, בלולים, במטעי הבננות, בחממות העגבניות.
ערב חג השבועות יצא דרור פויר אל מסע לאורך גבולות העוטף וצפון הארץ, מכפר עזה ועד מושב מרגליות. שיחות כואבות עם לוחמי האדמה האחרונים
במלאת שמונה חודשים למלחמה ולכבוד חג השבועות יצאנו לסיבוב בין חקלאים בצפון ובעוטף שנשארו במשקים של המושבים והקיבוצים שפונו מיושביהם. ענף החקלאות חווה מאז 7 באוקטובר את המשבר החמור בתולדותיו. חקלאים ועובדים רבים נרצחו, נפצעו ונחטפו, שטחים נרחבים הוכרזו שטח צבאי סגור ולא ניתן לעבוד בהם, שטחים נוספים עלו בלהבות, המוני פועלים זרים עזבו את ישראל וגרמו למצוקת כוח אדם.
רבים מהאנשים שפגשנו איבדו כל מה שכואב לאבד; בני משפחה, חברים, בית, פרנסה. ועדיין, עם כל האבל, הקושי, הפחד, התסכול והכעס הם לא מוותרים ולא נכנעים, יוצאים בכל בוקר לעבוד בשדה, במטע, בלול, ברפת, בחממה, בדיר ובפרדס, על הגבולות, לא פעם תחת אש, לא פעם בין כוונות, וממשיכים לספק לנו תוצרת טרייה, לסמן בגופם את גבולות המדינה שהפקירה את הקצוות ולהראות לכולנו מהי נחישות מבלי לעשות מזה עניין גדול. אין אף מגזר במשק שניצב מול כאלה אתגרים מאז 7 באוקטובר, ויכול להם (פחות או יותר).
הם ההפך הגמור והמוחלט מהפוליטיקאים שלנו; עושים ולא מדברים, חושבים על המחר ולא רק על העכשיו, מחוברים למציאות, רואים אדם במקום תווית, לוקחים אחריות במקום להתנער ממנה. חקלאי ישראל הם גיבורים על אמת.
