אי אפשר לאכול כסף - המשבר בענף החקלאות הוא הזדמנות לבנותו מחדש
שנים של מדיניות ממשלתית כושלת, שהשאירה את ענף החקלאות לשוק החופשי ונמנעה ממחשבה ארוכת טווח והכנה למשברים, הובילה אותנו לסכנה אמיתית לביטחון המזון של כולנו.
בעקבות המלחמה גילינו שרוח התנדבות לא מספיקה: כדי להפיח חיים בענף, נצטרך להשקיע בו באמת.
לרגע קצר אחרי 7 באוקטובר נראה היה, שהחקלאות תחדש ימיה כקדם: מפעל ציוני-לאומי שכולנו שותפים לו. בימים הראשונים של המלחמה, העורף התגייס לעזור בכל תחום בו עלה הצורך. היקף המחסור בידיים עובדות הוערך בכ-50 אלף עובדים, אבל רוח ההתנדבות הפיחה תקווה שמדובר במשימה אפשרית. גם אני עצמי לקחתי חלק במאבק הזה, בתחילה בקטיף עגבניות בפתחת שלום, ובהמשך בבניית מערך ההתנדבות הדיגיטלי של החמ"ל האזרחי.
מהלך הימים האלה שמעתי מכמה אנשים זיכרונות ממלחמות עבר: היציאה ההמונית של הנוער לשדות, הצהרות שר החינוך על נחיצות העבודה וקמפיינים פרסומיים של משרד החקלאות. בכל הארץ צצו יוזמות לקניה ישירה של תוצרת חקלאית מקומית, והסולידריות של הצרכנים חיממה את הלב. אלא שהמצב של שוק התוצרת החקלאית המקומית מוכיח, שהרצון הטוב לבד פשוט לא מספיק.
הענף הוא תבנית נוף ממשלתו: שנים ארוכות של הזנחת החקלאות והתייחסות אליה כאל שוק חופשי, שאמור לפתור בעצמו את כל האתגרים האובייקטיבים, ללא שום תמיכה וסיוע ממשלתיים ראויים. הגישה הזאת הביאה את המערכת למצב שברירי עוד בימי שגרה והפוגה. כשפרצה המלחמה, נחשפו הכשלים וההזנחה ארוכת השנים.
ביטחון המזון של ישראל – היכולת לספק את צורכי המזון שלנו באמצעות תוצרת מקומית – הועמד בסכנה. בשבועות הראשונים של ההתגייסות האזרחית, הופנו רוב המתנדבים לעזרה בשמירה על תפקוד שרשרת האספקה: קטיף, שינוע, הפצה וחלוקה.
אחד האתגרים הגדולים בחקלאות הוא אתגר הרציפות: שמירה על שגרת עבודה ועמידה בתוכנית גידול מתמשכת, כדי להשאיר את מדפי הירקות מלאים לאורך כל השנה. לא מספיק לקטוף את מה שבשל היום, צריך גם לשתול את היבולים של עוד כמה שבועות.
באופן טרגי, קוצר הרואי של הממשלה הנוכחית ואלו שלפניה, יוצר את המשבר בחקלאות. אין בנייה של חוסן ומחשבה על יכולת פעולה אל מול זעזועים קיצוניים, שלא לדבר על היערכות למשבר האקלים העולמי וההשלכות שלו. והתוצאה היא מגזר חיוני שנשאר להתמודד במשאבים דלים מול משבר לאומי. המשמעות היא פגיעה ישירה בביטחון התזונתי של כולנו.
