עץ החרובים של המאה ה-21

האגדה התלמודית על אודות חוני ונוטע עץ החרובים מדגימה את הרגישות שמגלה התרבות היהודית כבר בספרות חז"ל להדדיות הקיימת בין האדם לבין הטבע, אך גם מתייחסת לאחריות האקטיבית של כל דור לדורות הבאים – כולל לצאצאינו המרוחקים יותר, אלה שלא נזכה להכיר

בתלמוד הבבלי במסכת תענית מצויה אגדה ידועה אודות חוני המעגל: "יום אחד הלך בדרך. ראה אדם אחד שנוטע חרוב. אמר לו: עץ זה, תוך כמה שנים נותן פירות? אמר לו: בעוד שבעים שנה. אמר לו: מנין לך שתחיה שבעים שנה כדי ליהנות מהפירות? אמר לו הנוטע: אני מצאתי עולם מלא חרובים, כפי ששתלו אבותיי לי, כך אני נוטע לבניי.

במקור, מצויה האגדה בהקשר של דיון בשיבת ציון ובגלות בבל, שנמשכה שבעים שנה, ובשאלת משמעות המספר שבעים. אולם בהתייחס למשבר האקלים ואיכות הסביבה ניתן לקרוא אותה בהקשר של אחריות והדדיות בין-דורית. שכן בין היתר, אגדה זו מראה כיצד כולנו תלויים בטבע, אך גם זה בזה, ומדגישה את החשיבות של שמירה על כדור הארץ, למעננו ולמען הדורות הבאים. לא רק סיפורו של הנוטע, אגדות חקלאיות נוספות בגמרא עוסקות במארג העדין שבין האדם לסביבה, וכולן יכולות לשמש כאלגוריה אוניברסלית שהיא רלוונטית גם למשבר האקלים הנוכחי הפוקד אותנו, ולאחריות הבין-דורית של כל אחת ואחד מאיתנו להוביל את המאבק במשבר האקלים.