עבודת נבטים

בחממות של אודי גרוס בעמק חפר גדלים פלאים קולינריים - נבטים עזי טעם שבועטים בחך ובלשון, ויש בהם גם עדינות מופלאה

אז בבית הספר, קטניות מונבטות על אדן החלון וברק בעיניים של המורה לטבע, שהסבירה לנו על הזרעים המורכבים מעובר, מאגר מזון וקליפות מגינות. גופי רבייה זעירים המסוגלים להמשיך להתקיים, לעיתים בתנאי אקלים קשוחים, כמו קסם רדום של מטען גנטי המחכה לנשיקת מים, שמש ואדמה שתעורר אותו, תקרא לו לממש את ייעודו במלאכת החיים - בטבע או בשדות. 
אז לא עלה על דעתנו להכניס נבטים לפה, אפילו שלמדנו שכל נבט כזה הוא מחסן משוגע של ויטמנים, חומצות אמינו ושאר הבטחות לחיזוק הגוף. הפעם הראשונה שבה אכלתי אותם היתה במסעדה סינית בירושלים, ובראשית זיכרון החך שלי תקועים נבטי מש שמנמנים וחיוורים, שוחים במרק חמוץ־מתוק. שום דיבור על תזונה לא הספיק כדי שאאמץ את הנבטים הסיניים האלה, שהתאפיינו תמיד בארומה קלה של עובש, כזו היודעת לספר שעמדו יותר מדי על מדפי הסופר.