סלט של הגבלות
הציבור בישראל מודע יותר ויותר לעובדה שסלט הירקות שלו הוא בינלאומי.
היקף יבוא הפירות והירקות לארץ עומד על כמיליארד דולר בשנה - צמיחה של 150% בעשור האחרון. למרות זאת, ישראל נחשבת עדיין ליצרנית של רוב תוצרתה, בתחומי המזון הטרי לפחות.
עמדת החקלאים המקומיים בעניין מבולבלת למדי. מצד אחד הם מפעילים לובי אגרסיבי להגנה על תוצרתם, מה שמוביל למכסות יבוא ולמכסים גבוהים. אך מצד שני, הם מבקשים לנצל כל הזדמנות למכור את תוצרתם במחירים גבוהים יותר לחו"ל, גם אם היצוא הזה גורם למחסור בשוק המקומי, שמוביל לצורך במכסות יבוא.
בעקבות הצורך בהשלמת מזון טרי מיבוא נוצרו לאחרונה חוקים מקילים על היבואנים. מובן שסוגיית הפיקוח על המזון המיובא היא הראשונה בחשיבותה, אך מהשיח שמתנהל בין הגורמים - החקלאים המקומיים, היבואנים, רשתות המזון והרגולטורים - עולה שעד כה המענה הניתן לה הולם את הצרכים. מובן שהיבואנים טוענים שהפיקוח הדוק מדי, מה שהוביל כאמור לשינוי התקנות ולאימוץ התקנות האירופיות ליבוא תוצרת חקלאית. סוגיות נוספות הן איכות התוצרת ומחירה, לצד הטענה של שמירה על האינטרסים של החקלאים - שלמעשה הם אינטרסים לאומיים.
יש מספר סיבות אובייקטיביות לכך שישראל יקרה יותר. מלבד עניין הכשרות, יש גם את הרגולציה - הגבלות יבוא, פיקוח יתר ומיסוי. לעיתים קרובות ההגבלות האלה אפילו לא מגינות על יצרנים מקומיים - הן מין הגבלות מכוח האינרציה שלא משרתות אף אחד. כך למשל, המכסות על יבוא מיץ ענבים, תירוש, בעיקר לפני פסח, חמורות מדי ומביאות לידי כך שמיץ ענבים בארץ יקר בעשרות אחוזים ממיץ ענבים במדינות מפותחות.
