"מלבד הנזק הכלכלי, התחושה שהשדה שלך מופקר היא נוראה"

בשדה־ניצן שבחבל אשכול, אבי פרחי מטפח אופטימיות נצחית על אף כל הקשיים. הוא מכיר בבעיות ובקשיים ובכשלי ההנהגה, אבל לא מאבד את התקווה: "כשאתה מדבר עם בני נוער על ערכים, אף אחד לא מזלזל"

כשאבי פרחי הגיע לשדה־ניצן בשנת 1981 הוא התאהב מיד. "זה היה המושב היחידי בצפון הנגב שהייתה בו עבודה עצמית", הוא מספר בגאווה לא כבושה. "הקימו אותו אנגלוסקסים שעזבו הכול מאחור – במקור הם עסקו במקצועות חופשיים: מרצים, רופאים, עורכי דין – והחליטו שהם באים לעשות ציונות במדינת ישראל. ציונות בתוך החולות".

פרחי הגיע למושב שבחבל אשכול במהלך לימודי החקלאות שלו. הוא גידל שם עגבניות ואקלם פרחים ("באירופה מגדלים פרחים בקיץ, ומכיוון שהקיץ האירופי דומה לחורף הישראלי, התחלנו לגדל פה זנים שונים של פרחים"), עד שב־1994 הקים את חברת הסלטים א.נ.פ (על שמו ושם אשתו נורית), שייצרה ירקות "ארוזים, שטופים, נקיים ומוכנים לאכילה", עבור מקדונלד'ס ישראל (הוא ועמרי פדן, זכיין החברה בישראל, היו חברים בסיירת מטכ"ל). בתוך כמה שנים רכשה שטראוס בהדרגה את החברה, תמורת יותר מ־30 מיליון שקלים בסך הכול; מאז פרחי ממוקד בהתנדבות: "בכל מקום שאנשים רוצים עזרה אני מנסה לעשות מעשים טובים לזולת ולמדינה".

אני מגיעה אליו בחיפוש אחר תקווה, רוח חלוצית, קצת אופטימיות. מישהו שיגיד לי: ואף על פי כן, נוע תנוע. "בכל חלקי המדינה המופלאה הזאת יושבים חקלאים", הוא לא מכזיב. "בצפון ביצים, בערבה פלפלים ופרחים, בנגב ירקות ופירות, במרכז הדרים. שלושת בניי קנו משקים בשדה־ניצן, וזה אושר גדול. כל אחד מהם סיים תואר באוניברסיטה, אני רואה כמה קשה הם עובדים, עם אילו בעיות הם מתמודדים, אבל ראש זקוף יש. איזו גאווה, איזה חיוך. הם אומרים לי: 'תמיד אמרת לנו שקמת בכל בוקר כמו בשיר של שלמה ארצי עם שיר חדש בלב, והיום אנחנו מבינים אותך'".