מי רוצה שנאשים דווקא את החקלאים?

צבי אלון

מגיפת הקורונה הוכיחה עד כמה חשוב שישראל תסתמך על תוצרת מקומית, אבל יבואנים וסוחרים רבים עדיין מנסים לצייר את החקלאים הישראלים כאחראים לעלייה ביוקר המחיה.

אם מסתכלים על הנתונים, אפשר לראות בקלות שההוצאה על פירות וירקות היא חלק קטן מאוד מההוצאה הממוצעת של משקי בית בישראל ושהקמפיין נגד המגדלים המקומיים מלא בסילופים. דעה

בשנים האחרונות, בעיקר לאור התגברות הפופוליזם בחיינו הציבוריים וקדושת "כלכלת שוק" ו"תחרות", נשמעים יותר ויותר קולות המאשימים את החקלאים והחקלאות בישראל בעלייה המתמדת ביוקר המחיה. אותם קולות, שרובם ככולם הינם גורמי מסחר לסוגיהם ויבואנים בעלי אינטרס כלכלי מובהק, מיד גם משיאים את "פתרון הקסם": ייבוא מאסיבי ללא הגנה על הייצור המקומי. כך הם הפכו את החקלאים - מגזר חרוץ ומקצועי, שמשכים קום, מעבד ושומר את המרחב הכפרי, מתמודד עם איתני הטבע, עושה לילות כימים - לאויבי הצרכן המייקרים את חייו. גם העובדה שהחקלאים בכלל אינם קובעים את המחיר הסופי לצרכנים "נעלמה". 

ניתן לראות בנקל שהמספרים מספרים סיפור אחר לגמרי. מנתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, שבוחנת דרך קבע את התפלגות ההוצאות החודשיות של משפחה בישראל, עולה כי ההוצאה על ירקות ופירות טריים מסתכמת ב-2.5% בלבד. אחוז זניח ושולי לגמרי מסך ההוצאות המשפחתיות, בוודאי לא מקטע זה בהוצאות הוא שמכביד על הסל המשפחתי.

ירקות בשוק

ירקות בשוק
צילום: החדשות‎