"יש חקלאים שמשאירים את הטרקטורון מונע, כדי שיוכלו לברוח מהנפילות"
הם נכנסים תחת המטחים אל המטעים והשדות הסמוכים לגבול, ולעיתים משלמים בחייהם. לצד הרקטות של חיזבאללה, חקלאי הצפון מתמודדים עם מצוקת כוח אדם, שגם המתנדבים המסורים לא יכולים לפתור
שמונה חקלאים נהרגו במתקפות של חיזבאללה בשבועיים האחרונים; האחרון שבהם הוא סיון שדה, בן 18 בלבד, שנהרג בשבוע שעבר מפגיעת רקטה בכפר־מסריק שבגליל המערבי. שורת האסונות הללו מזכירה לכולנו את מי שממשיכים לעשות ציונות ולעבד את השדות והמטעים הסמוכים לגבול לבנון, תוך סיכון חייהם.
אברהם אילת, דובר הקיבוץ וחבר המשפחה, מספר שסיון "רק סיים י"ב, והיה אמור להתגייס במרץ בשנה הבאה. הוא עבד בגד"ש (גידולי שדה; א"ג) כמה שנים, עוד כשהיה תלמיד, ואחרי שסיים הפך להיות חלק מצוות הגד"ש יחד עם חברים נוספים לכיתה. הוא היה ספורטאי בולט, שיחק כדורעף בנבחרת הנוער של הקיבוץ, והיה מאוד אהוב ומקובל חברתית. סיון הוא דור רביעי למקימי הקיבוץ. שני סבים של הוריו היו מראשוני הקיבוץ שנוסד ב־1933".
עומר ויינשטיין נהרג לפני שבועיים עם ארבעה מעובדיו התאילנדים, כשהיו בדרכם לעבודה במטע התפוחים המשפחתי במטולה. "עומר היה הבן הממשיך", אומר אביו משה, "הוא באמת עשה דברים לתפארת מדינת ישראל. נתתי לו את המשק המשפחתי, והוא פיתח והגדיל אותו. כל המדריכים החקלאיים שביקרו אצלנו בשבעה, לא הפסיקו להלל את המקצועיות שלו בגידול הנשירים והאבוקדו, וזה בלי לדבר על מה שהוא היה מבחינה אנושית וערכית. בשבעה באו אליי אנשים שאני לא מכיר, וסיפרו לי שעומר נתן להם עצות ועזר להם להיקלט בקיבוץ שאליו התפנו. אני לא יודע מתי היה לו זמן לכל זה, כי רוב השבוע הוא היה במטעים, אבל איכשהו הוא הצליח לעשות גם את זה".
משפחת ויינשטיין היא משפחה חקלאית ותיקה שמעבדת מאות דונמים של עצי פרי על גבול לבנון. עומר ז"ל – בן 47, נשוי ואב לארבעה – היה דור רביעי לחקלאי מטולה. אביו משה בן ה־75 המשיך את הוריו שייקה ויפה, שהמשיכו את מה שהחלו הוריה של יפה, אליעזר וחיה רזניק, לפני 127 שנים במושבה הקטנה בקצה אצבע הגליל. סבו של משה מצד אביו, שעל שמו הוא קרוי, עלה לארץ עם יוסף טרומפלדור. הסב, משה, היה מאנשי תל־חי הסמוכה, אך עבר למטולה לאחר מאורעות תר"ף.
"ההורים שלי היו איכרים במושבה, ואבא שלי תמיד אמר שקרו לו שני ניסים בחיים, נס אחד שנולד לו בן אחרי שלוש בנות, ונס שני שהוא ממשיך את הדרך שלו", אומר משה. "הקמנו מצפה הנצחה לזכר ההורים שלי, ותמיד הייתי מספר למבקרים על המשפחה ועל הבן שלי, ואמרתי שהוא הממשיך שלי. הוא למד קרקע ומים בפקולטה לחקלאות וסיים בהצטיינות. הוא גם היה חבר הנהלה באגודת מים חצבני־דן. אפילו בקיבוץ דפנה, שהמשפחה התפנתה אליו עם תחילת המלחמה, רצו שהוא יהיה חבר דירקטוריון בענף המטעים, אבל הוא אמר שהוא לא יכול להתחייב כי הוא מקדיש את כולו למשק ולמשפחה. הגדולה שלו בת 17 וחצי, ועוד שלושה בנים קטנים יותר, שהגדול שבהם רק בן 14. כשהוא היה איתם הוא לא היה עוזב אותם לרגע. לא יכולתי לחלום על משהו טוב יותר ממה שהוא היה עושה, וכל מה שאגיד עליו זה רק מעט ממה שהוא היה באמת. זה לא נתפס שאיבדנו אותו"
