חקלאים בגבולות חוששים מפגיעה בפיצויים המגיעים להם: "ההפסד עצום"
מאז תחילת המלחמה מורחקים חקלאים בדרום ובצפון מהמטעים הסמוכים לגדר הגבול ועומדים חסרי אונים מול מפעל חייהם שקורס.
אך בזמן שהם ממתינים לפיצויים מרשות המיסים, אלה עדיין לא אושרו בכנסת. חלק מהחקלאים אף מסכנים את חייהם בניסיון לתחזק את המטע כדי שבעתיד יוכל להניב פירות. "חקלאי חייב להיות עם האדמה שלו"
עשרות חקלאים מהגליל והנגב מורחקים כבר יותר מחודשיים מהמטעים שלהם והחממות הסמוכים לגדר הגבול. הם עומדים חסרי אונים וממתינים לאישור הארכת תקנות מס רכוש על ידי ועדת כספים גם לחודשים נובמבר ודצמבר.
התקנות אמורות להסדיר את כל מסלולי הפיצויים ביישובי הספר וקבלת ההחזר עבור אובדן הרווח, אך תוקפן פקע והן טרם הוארכו. משיחות עם החקלאים עולה כי הם חוששים שהמדינה מבקשת לפגוע בפיצויים המגיעים להם כרגע ולא מבטיחה להם את המשך השיפוי לנזק הכולל בעתיד. לכן, חלק קטן אף מוסרים את חייהם בשביל להגיע למטעים מול חוליות הטרור של חיזבאללה - לא כדי לקטוף את כמויות הענק של הפירות שנותרו בהם, אלא כדי לבצע לבצע עבודות תחזוקה בנסיון להבטיח שמטה לחמם בעתיד עוד יניב פירות.
"הגעתי בשבוע שעבר למטעים וראיתי ענפים יבשים ועצים עירומים וחולים ונשבר לי הלב. אבא שלי יושב בחדר במלון שאליו פונה ומתייפח. לא מסוגל לצאת ממנו", סיפר יוני הורוביץ, דור רביעי למשפחה חקלאית מהמושבה מטולה. הוא מתאר כי "במשך חודשים שלמים אני לא נמצא באיזור, וגם אם אני יכול לעלות אני מקבל אישור כניסה לשעתיים-שלוש. חקלאי חייב להיות עם האדמה שלו כל יום כי כל הזמן יש טיפולים כמו גיזומים, ריסוסים ודשן. כשאתה עוקר את החקלאי מהאדמה שלו אפילו לכמה ימים יש נזק".
כך, בין היתר, עצי תפוחים מזנים שונים, אפרסקים, אשכוליות ועוד הניבו מאות דונמים של פרי שלא נקטפו. בחלק ממטעיו, הודות לקומץ התאילנדים שנותרו ובעיקר הודות למתנדבים, הוא הצליח להציל משהו מפירות אדמתו.
במשרד האוצר ובממשלה לא ממהרים להעמיד מתווה המשכי לפיצויים אותם היה אמור לקבל באוקטובר, כמו יתר החקלאים המעבדים את אדמותיהם במרחק אפס עד ארבעים קילומטר מהגבול. "בחיים לא קרה שעזבנו את המטעים שלנו לחודשים ואנחנו לא רואים את הסוף ולא יודעים מתי נזכה להגיע ולטפל בהם. העצים האלה הם כמו הילדים שלי, אני חי אותם וכשעץ מרגיש לא טוב, אני חולה".
