"זה לא חצי התאבדות, זו התאבדות וחצי": האנשים שהחליטו להחזיק את גבול הצפון בציפורניים

20 שנה למלחמת לבנון השנייה ויותר מ-1,000 ימים ל-7 באוקטובר, הצפון עדיין מלקק את הפצעים.

בין ערים ריקות, עסקים קורסים והבטחות שלא הספיקו, השדות והיקבים בגליל מתחילים להתעורר מחדש

בסוכות שלפני המלחמה הקדים יואל אורבוך לצאת מביתו שבכפר גלעדי אל הפיצרייה שהקים במיזם המגניב דפנה'לה שבקיבוץ דפנה. הדרך הייתה ירוקה ומבושמת כמו שרק הגליל יכול להרשות לעצמו, וגם צפופה ופקוקה בנקודת היעד. "היו לנו 120 מקומות חניה במרכז המסחרי, אבל אם הגעתי אליו בשישי ושבת, אין סיכוי שהייתי מוצא מקום פנוי", הוא נזכר בגעגועים, "היו לי עשרה עובדים בפיצה טראק, ועדיין היה תור. לפעמים אנשים המתינו 40 דקות לפיצה".

הפיצה של אורבוך אכן יוצאת דופן בטעמה ובמשחקי התוספות שהוא מחולל עליה. היו שהגדירו אותה "גורמה לעניים". בשבתות טעמו אותה יותר מ-3,000 מבקרים רעבים. במלחמה, וגם בימים הראשונים של אחרי ההסכם שנחתם בין ישראל ללבנון, הגיעו אל השולחן חמישה חיילים וקשיש, ובחניה הגדולה, הריקה, משתזפות חמש מכוניות בשמש. "הגליל הפך למשק אוטרקי, בועה סגורה שמפרנסת את עצמה", אומר אורבוך בצער.

אבל גם בדרום הייתה מלחמה, והיום הוא שוקק ומשגשג.
"בדרום היה גל גדול של תמיכה, גם התקשורת הציפה, אבל אצלנו רוב המשפחות לא חזרו, והעסקים די משותקים, אז התחושה היא שהצפון פחות חי ובועט".

הפסקת האש הארוכה, והסכם המסגרת עם לבנון משאיר את צה"ל בקו הצהוב ומשדר אופטימיות זהירה ליישובי הצפון. אמנם המבחן האמיתי יהיה בשטח, ולא על הנייר בוושינגטון, אבל דורון מדינה, שמנהל את המתחם בדפנה'לה מקווה לשינוי מגמה. לאחרונה החל לגייס יזמים שיהיו מוכנים לפתוח עסק של בילוי ואוכל במקום הריק למחצה הזה, שהוקם על ידי קיבוץ דפנה והחברה לפיתוח הגליל בהשקעה של 14 מיליון שקל.

"מצבנו ישתפר", הוא אומר בביטחון. "ההסכם עם האיראנים ישקיט את הגזרה ונקבל רצועת אבטחה של שמונה קילומטר. גיורא זלץ, ראש המועצה הקודם, אמר שלפני השבעה באוקטובר הייתה פה תחושה של ביטחון אבל לא היה ביטחון בפועל. עכשיו יש לנו ביטחון, אבל אנחנו צריכים לעבוד על התחושה".

תחושות לחוד ומציאות לחוד. לאורך המלחמה הערים היו ריקות בחלקן, מבוהלות מטילים. קניוני רפאים קישטו אותן, עסקים רבים קרסו ונסגרו, והתושבים, בעיקר הצעירים שבהם, עזבו והשתקעו במקום אחר. ועדיין, למרות המלחמה, האזעקות, חיזבאללה ואיראן שטיווחו את המטעים והשטחים הירוקים, החקלאים ובעלי העסקים הרימו את הראש בגבורה ונתנו עבודה. בחירוף נפש ובאומץ נוגע ללב.

בעמק החולה, למשל, הביאו קומביינים, מקצרות ומחרשות ועיבדו את שדות הקיבוצים תחת אש. "העמסנו מיגונית על סמיטריילר כדי שיהיה לעובדים מיגון", אומר אלון שושני, מנהל הגידולים בגליל גולן של החברה לפיתוח הגליל (בבעלות קיבוצי הגליל העליון), "כי השדות נחשבו לשטח פתוח ואין בהם התרעות. אז אמנם ויתרנו על שליש מהגידולים השנה עקב המלחמה והבצורת, אבל לפחות סיימנו את קציר החיטה וקטיף התירס".