השנה הקשה של מגדלי הפירות: "החקלאים עובדים כמו גיבורים"

המטעים חשופים והחקלאים עובדים כמו גיבורים"

ירון בלחסן, מנכ"ל ארגון מגדלי הפירות, קורא לקברניטי המשק "לשלוח יד עמוק לכיס", מזהיר מפני היום שאחרי - ולא מוכן לשמוע על האפשרות שיתפנה מביתו ברמות נפתלי

הממשלה חייבת להכין תכנית ליום שאחרי בחקלאות, על מנת לשמר ולחזק את החקלאים הישראלים ולהבטיח את ביטחון המזון של אזרחי מדינת ישראל. זה הציווי שלנו אחרי המלחמה: לחזק את החקלאות, במיוחד על גבולות המדינה בצפון ובדרום".

את הדברים הללו אומר ירון בלחסן, מנכ"ל ארגון מגדלי הפירות בישראל. "החקלאים תמיד אופטימיים, אבל האופטימיות הזו חייבת להתמזג עם יצירתיות וביצועיות. צריך לא רק לשמר את הקיים, לא רק לפצות על הנזקים - אלא להגדיל את הייצור המקומי, להשקיע במחקר ופיתוח כדי שנוכל לייצר זנים ומינים שמניבים יותר, ולהשקיע גם בכל נושא המיכון שחוסך כוח אדם".
ענף החקלאות נפגע קשות בעקבות מלחמת חרבות ברזל, ובלחסן (60), המכהן בתפקידו זה כחמש שנים, מודע לכך גם בתור היותו חקלאי מהמושב המפונה רמות נפתלי בגליל העליון. הוריו היו ממקימי המושב, והוא מבניו הבכורים. לבלחסן מטעי אגסים, ובמסגרת תאגיד שותפות של עשר משפחות גם כרמי יין, שענביו משווקים ליקבי רמת הגולן.

מבחינת השטחים החקלאים שבבעלותו, הוא מספר, "יש בעיה חמורה של עובדים שפוחדים להגיע, אז חלק מהעבודות התארכו, כמו גיזומי זמירות הכרמים, גיזומי עצי הפרי, הדילולים. יש קושי רב לשמור על הרצף התפקודי של המטעים. אנחנו נתמכים כיום בעיקר בתושבי כפרי הדרוזים שמסביבנו. הם מגיעים לעבוד, כאשר כמובן תוך כדי העבודה יכולה להיות פתאום התראה ואומרים לך לפנות את השטחים החקלאיים. העבודה כאן מאוד מתעתעת, בפרט בשטחים שחשופים באופן ישיר ללבנון. אצלנו, למשל, כל שטח עמק קדש, שם מרוכזים מטעי הישוב כולו, חשוף, והחקלאים עובדים ומעבדים כמו גיבורים".

יודע חקלאי פיקח

על אף שרמות נפתלי הוא כאמור ישוב מפונה בהגדרתו, בלחסן החליט לא להתפנות. "מי שבעצם נשאר ברמות נפתלי הם חברי כיתת כוננות, חקלאים ועוד אנשים בודדים שיוצאים כל בוקר לעבודתם. אני מעריך שנשארו כ-15% מכלל הקהילה, המונה כ-500 תושבים", הוא אומר.

"אני לא רוצה להישמע איזה גיבור גדול, אבל אני לא מוכן לעזוב את הבית בשום פנים ואופן. רמות נפתלי זה ישוב קרוב ללבנון, השטחים החקלאים נצפים מכיוון לבנון, אני נזהר כמובן בהתנהלות שלי. המושב גם קיבל פגיעות ישירות, כולל ירי טילי נ"ט לבתים. השגרה היא כזאת שאי אפשר להסתובב יותר מדי. אם בעבר היית מסתובב, הולך למכולת, לחברים, היום צריך להקפיד להיות ליד מרחב מוגן. גם היציאה לעבודה מחוץ למושב היא די מסוכנת. אתה צריך להתנהל בזהירות ובאחריות".

ברמה האישית, מה אתה מרגיש בימים אלה?
"קודם כל: חוסר ודאות מוחלט. אין אף גורם שבא ואומר לך שאנחנו תוך חודש נחזיר אתכם או תוך שלושה שבועות זה ייגמר. אני מעריך שיש המון מעגלים שמדינת ישראל לוקחת בחשבון שנוגעים בין היתר לאיך ייראה הצפון בעתיד. לגב הפרקטיקה, יש שתי אפשרויות: או שיגיעו להסדר מדיני, שזה חדל אש מוחלט, מה שאומר להרחיק את חזבאללה לפחות 20-30 ק"מ מעבר לליטני, לפי החלטה 1701, שיתפרקו מנשקם, שייכנס כוח בינלאומי רציני שישמור על קיום הפסקת האש והשקט; או ללכת לגמור את זה במלחמה. אני חושב שעם תחילת המלחמה ישראל הייתה צריכה להגיב יותר באגרסיביות, כמו שהגבנו ברצועת עזה.

מדינת לבנון, אזרחי לבנון, שאנשי חזבאללה הם חלק מתושביה, היו צריכים להבין שכל עוד אנו, אזרחי ישראל, נפגעים - גם הם ייפגעו, גם התשתיות שלהם ייפגעו, גם המערכות הפורמליות שלהם לא יפעלו, ולצערי זה לא קרה. התנהלנו במדיניות ההבלגה, אני קורא לזה כך, מדינת ישראל לא רצתה לייצר חזית נוספת, וזה מה שבעצם לישובי הצפון להיראות ככה אחרי תקופת ארוכה".