הפרי האסור

הם לא יעלו בדעתם לגנוב סחורה מהמכולת, ובטח לא לשלוח יד לארנקו של הזולת

אבל אין להם בעיה להיכנס לשדה פרטי, למלא את הבטן ואת התיק בפירות טריים, ולהביא גם את החברים. תופעת הגנבות המזדמנות, שכבר הפכה לנורמה בקרב הישראלים, גורמת לחקלאים הפסדי עתק ומביאה אותם אל סף ייאוש

השמשקופחת על הכרמים של תומר שבתאי, דור שלישי לחקלאים במושב שדה־משה. קרניה שוזפות שורות של גפנים צעירות. בכל גפן אפשר לזהות אשכולות ספורים, לא יותר, אך אלה ענבי איכות. "את רואה פה עבודה של שנה", אומר שבתאי ומלטף בעדינות את אחד האשכולות. "בעוד שבועיים אנחנו אמורים להתחיל לבצור. יש חקלאים שאומרים 'יאללה, אם המחיר בשוק טוב, נבצור כבר עכשיו'. אנחנו לא כאלה. השם שלנו מופיע על כל קרטון, וחשוב לנו להגיע לרמת סוכר טובה".

שבתאי (34) לא היה חייב לעסוק בחקלאות. אחרי 11 שנות שירות כקצין בגבעתי וכשבידו תואר אקדמי, הוא בהחלט היה יכול לפנות לתחומים שכרוכים בפחות כאב ראש, ובכל זאת החליט להמשיך את המורשת. היום הוא מגדל ענבים, רימונים, נקטרינות, אפרסקים וזני פלפלים. אלא שבשנים האחרונות מתלווה לעבודת השדה טרדה שהולכת ומחריפה: גנבות חקלאיות מזדמנות. פה כמה אשכולות, שם כמה ארגזים – והנזקים של כל ביקור כזה יכולים להגיע למאות ואף לאלפי שקלים. הקוטפים הפיראטיים אולי חושבים שהחקלאי לא ירגיש בהבדל; רק כשמשוחחים עם המגדלים מבינים כמה השקעה נדרשת כדי להפיק מהאדמה אשכול אחד או שיח אחד – לפעמים אפילו פרי אחד – ושההפסד המצטבר עלול להפוך את העבודה כולה לבלתי משתלמת.

"תפסתי פה את כל סוגי האנשים קוטפים לי מהגפנים", מספר שבתאי. "מושבניקים, עירונים, יהודים, ערבים. הייתה לי פה רופאה מאשקלון, בדואי מרהט וחבר'ה שגרים כאן במושב. כל אחד משמיע לי תירוץ אחר. אצל ערבים יש תפיסת עולם שאומרת שמותר לקחת, כי זו האדמה שלהם. ישראלים יהודים אומרים לי 'מה, אנחנו בסך הכול מטיילים פה, רק רציתי לקחת קצת הביתה'. היו אפילו אנשים דתיים שאמרו שההלכה מתירה להם לקטוף אם זה בשטח והם רעבים. עניתי להם שאני לא רואה שהם אכלו את כל הארגז שאספו כאן.