הטובים לחקלאות: אם לא נהפוך את החקלאות לאידיאל, ארצנו תיזנח

ייתכן שהחקלאות הישראלית זקוקה גם לרפורמות מבניות ולטכנולוגיות מתקדמות, אבל היא זקוקה קודם כול ובעיקר להתחדשות הרוח האידיאליסטית, סוד כוחה בימי תפארתה

השיח הציבורי על הרפורמה בחקלאות, שמוביל שר האוצר אביגדור ליברמן, מעיד עד כמה הציונות מתכחשת ליסודות שנבנתה עליהם. אי אפשר לדון בחקלאות רק לפי מחירים, פערי תיווך והוזלת סל הפירות והירקות לצרכן. חיסכון בסך כ־800 שקלים בשנה שהרפורמה הזו מבטיחה לצרכן הישראלי הוא אומנם סכום מכובד, אבל יש דברים מכובדים יותר.

גם הטיעונים שמעלים החקלאים ונציגיהם נגד הרפורמה, שמדגישים את חשיבות החקלאות הישראלית – שמאפשרת עצמאות ו"ביטחון מזון" לחברה הישראלית בעת חירום, מספקת פרנסה לפריפריה ומשתתפת בשמירה על הביטחון בגבולות המדינה – אינם נוגעים בלב הסוגיה. כי החקלאות, במיוחד בארץ ישראל, אינה רק ענף כלכלי; היא קודם כול ערך.

אחד מדגלי המהפכה הציונית, ואולי העיקרי שבהם, היה יישוב הארץ. ההתיישבות החקלאית במושב ובקיבוץ, עבודת האדמה והפרחת השממה עמדו בראש מעייניהם של החלוצים. הן לא היו רק מקור פרנסה ומחיה; הן היו מטרה וייעוד. עוד לפני שהוצבה המטרה המדינית של הקמת מדינת היהודים – יישוב ארץ ישראל, גאולת אדמותיה והפרחת שממותיה היו השאיפה המוצהרת של ראשוני החלוצים. העלייה הראשונה ייסדה מושבות וראתה בעבודת האדמה ויישוב הארץ את שאיפתה העיקרית. העלייה השנייה, שתנועת "ההתיישבות העובדת" צמחה ממנה, הקימה קבוצות, קיבוצים ומושבים. היא לא ייסדה ערים, ובדור הראשון גם לא התבססה על תעשייה. ולא רק בגלל האפשרויות המוגבלות של התקופה והתנאים שהיו אז בארץ; עבודת האדמה, אדמת ארץ ישראל, הייתה בעיניה ערך עליון.