בלי שום ובלי בצל: כך מאבדים בישראל את החקלאות המקומית
השבוע נזכרתי בסיפורו המופלא של חיים נחמן ביאליק "אלוף בצלות ואלוף שום",
על המלך שנוסע מממלכתו ומגלה בתדהמה שיש מקומות שבהם אין מכירים בצל, ואחרים שבהם לא יודעים מהו שום. נזכרתי בסיפור הזה כשהגעתי לקניות בסופר. אני מקפידה לקנות פירות וירקות מתוצרת הארץ - גם מטעמי איכות וטריות וגם משיקולים של תמיכה בחקלאות המקומית. הבעיה הייתה, שככל שניסיתי לא הצלחתי למצוא שום בגידול מקומי. וזוהי רק ההתחלה. אם לא נחשב מסלול מחדש, בשנים הקרובות ייעלמו ענפי חקלאות נוספים מאדמת הארץ.
הסיבה להיעלמות השום הישראלי נעוצה, באופן כללי, במהלכים רגולטוריים פזיזים הפוגעים בחקלאות הישראלית: הסרת מכסי המגן על תוצרת מקומית, ביטול מכסות ליצרני החלב והביצים, הגבלות מים לא מבוססות, תקנות סביבתיות קיצוניות שמתעלמות מהמציאות החקלאית ובירוקרטיה מקשה. כל אלה מובילים לנטישת קרקעות חקלאיות ולמעבר לפעילויות אחרות.
החקלאות הישראלית איננה רק ענף כלכלי - היא ערך לאומי מתחייב. מאז ראשית ההתיישבות בארץ ישראל, החקלאות היוותה את עמוד השדרה של הפרויקט הציוני. היא סימלה את השיבה לאדמה, את הקשר המחודש בין העם היהודי למולדתו ההיסטורית, ואת הגשמת החזון של הפיכת הבלתי אפשרי למציאות פורחת.
