בט”ו בשבט אוכלים פירות טריים תוצרת הארץ!

לקראת ט”ו בשבט, מנכ”ל ארגון מגדלי הפירות בישראל ירון בלחסן, קורא לציבור לצרוך פירות טריים ארץ ישראליים, במקום פירות יבשים המיובאים מחו”ל.

כיום בשווקים, שפע רב של פירות טריים וטעימים מזנים שונים ומגוונים, בעלי ערך תזונתי גבוה, התורם לבריאות ולחוסן הגוף ואין סיבה לצרוך את הפירות היבשים, המאבדים חלק מהערכים שלהם בתהליך התעשייתי של הייבוש. היתרון של פירות טריים הוא בערך התזונתי הרב הכולל: סיבים תזונתיים, ויטמינים, נוגדי חמצון ומינרלים המסייעים לשמור על הבריאות ולמנוע התפתחות מחלות כרוניות שונות. בנוסף, שילוב פירות טריים בתפריט היומי מעניק תחושת שובע בזמן שתכולת השומן והקלוריות שלהם נמוכה, מה שתורם לשמירה על משקל תקין. תהליך הייבוש של הפירות היבשים הורס את הוויטמין C, אך לא מצמצם את רמות הגלוקוז, מה שגורם לפירות להיות עתירי קלוריות ביחס למשקלם, פי 5-7 מכמות הקלוריות שניתן למצוא בפירות טריים. למשל המשמש המיובש מכיל כ- 238 קלוריות ל- 100 גרם, לעומת המשמש הטרי המכיל 48 קלוריות בלבד ל- 100 גרם.

ירון בלחסן, מנכ”ל ארגון מגדלי הפירות בישראל: “ט”ו בשבט הוא חג החקלאות ותנובת האדמה. אין סיבה לציין אותו דווקא באכילת פירות יבשים מיובאים, בשעה שאפשר לחגוג עם פירות טריים מתוצרת הארץ, ליהנות מהאיכות ומשפע הערכים התזונתיים ובמקביל, לתמוך בכלכלה המקומית ובחקלאים הישראלים”.
 
ענף הפירות בישראל צמח מאוד בשנים האחרונות. על פי הנתונים האחרונים של הלמ”ס (הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה) משקלו של הענף בסך התפוקה החקלאית הינו הגבוה ביותר ועומד על 23% מכלל התוצרים בהיקף של 7 מיליארד ₪. בתוך ענף הפירות, האבוקדו הינו הפרי בעל המשקל הגבוה ביותר (17%), לאחריו התמרים וענבי המאכל (13% כל אחד) ואחריהם התפוח (10%), כאשר במקביל התרחב מאוד יבוא הפירות היבשים והאגוזים מטורקיה ומארצות נוספות. מווייטנאם מגיעים לישראל בעיקר אגוזי פקאן, שקדים וקשיו ומטורקיה בעיקר פיסטוק, משמש מיובש (לדר) ותאנים מיובשות (דבלים). רוב הפירות היבשים המיובאים אינם אורגניים, כך שבנוסף לריסוס חיצוני ולעיתים אף ריסוס המוזרק ישירות לעץ, הפירות היבשים המיובאים, עוברים תהליך תעשייתי של צריבה בגופרית או בכימיקלים אחרים, בהם: פרפין, מתיל, ברומיד ועוד, כך שהם אמנם יפים לעין, אך אכילתם מזיקה לבריאות.
 
אכילת פירות יבשים בט”ו בשבט נובעת ממסורת היסטורית שהתקבעה אך ורק בשל מחסור בפירות טריים בקהילות הגולה באירופה בתקופת החורף. הפתרון לכך היה צריכת פירות מיובשים שנשלחו מארץ ישראל מבעוד מועד. הביטוי הראשון לקיומו של חג ט”ו בשבט נמצא במקורות מתקופת הגאונים (סוף המאה ה-6 לספירה עד אמצע המאה ה- 11), בהם נכתב, כי ביום זה נערכו תפילות מיוחדות ונאמרו פיוטים לברכת האילן. מנהג אכילת הפירות החל בקרב חסידי אשכנז והתפשט לקהילות ישראל בתפוצות השונות, על מנת להנחיל את אהבת הארץ ליהודי הגולה. בתקופת העליות לפני קום המדינה, סימל ט”ו בשבט את התעוררות האומה ותחיית היישוב היהודי בארץ ישראל. כיום, מציינים את החג בנוסף לזיקה היהודית המסורתית, גם במחווה חגיגית לטבע ולצומח, באמצעות נטיעות של עצים ועיסוק בנושאים הקשורים לאיכות הסביבה ושימור הטבע.