בוצרים תחת אש

הם נמצאים יום-יום בחזית, סמוך לגבול, ולא מהססים לעבוד תחת אש: אנשי תעשיית היין של הצפון לא מתכוונים לתת לחיזבאללה לשבש להם את התוכניות.

עכשיו, בעיצומו של הבציר, הם מסבירים למה החקלאות היא מה שמחזיק את עם ישראל: "יש משהו סימבולי בהתעקשות לייצר יין ישראלי משובח דווקא עכשיו, על הגבול"

מאז 8 באוקטובר לא פגשה הייננית הילה בוז'ו את הגפנים שלה בכרם בן זמרה, שנטוע ארבעה קילומטרים מהגבול הצפוני. עם פרוץ המלחמה היא וילדיה עקרו לגולן ובן הזוג יצא למילואים. אבל עכשיו המשפחה, כולל ההורים של הילה, מתאחדים ביקב ובכרם המשפחתיים, כי הבציר לא יכול לחכות.

"חזרנו לכרם בימים הכי מתוחים, כבר במהלך סוף השבוע האחרון בצרנו וקלטנו את הפרי כשאנחנו שומעים מרחוק את הדי השיגורים וההפגזות של צה"ל. היו נפילות בשטחים חקלאיים, היו שריפות, וכולנו עובדים תוך כדי ובתיאום עם הצבא. זו הפרנסה שלנו ואם לא נהיה פה, חיזבאללה יגיע. איפה שתהיה החקלאות, שם יעבור הגבול". ובוז'ו לא היחידה שמצטטת את דבריו של טרומפלדור.

"אנחנו יקבים באזור מלחמה, אי-אפשר לקרוא לזה אחרת. 7 באוקטובר תפס את ענף היין כבר אחרי הבציר, אבל הנה עברה שנה, הבציר שוב כאן, והמצב בצפון תלוי על חוט השערה ויותר רגיש משהיה", מדגיש קובי ארביב, היינן הראשי של יקב רקנאטי ששוכן באזור התעשייה דלתון שבגליל, ממש על קו העימות.