אמא אדמה

כבר 24 שנה שאורנה איינשטיין (64) אחראית על החקלאות בקיבוץ מגן, קצת יותר מארבעה ק"מ מעזה.

האישה היחידה בארץ שממלאת את התפקיד התובעני הזה, לא התייאשה גם כשטרור הבלונים שרף כל חלקה טובה ולא נטשה את השדות גם אחרי 7 באוקטובר. "חקלאי יודע שהוא בכל מצב חייב לזרוע. גם כשהוא בשדה ועפים עליו טילים"

תחת גלגליו הבוטשים של הפיק-אפ הגדול שלה הופכים התלמים למסלולי המראה, ושנה אחרי 7 באוקטובר, אורנה איינשטיין, מרכזת הגד"ש (גידולי שדה) של קיבוץ מגן, היא קברניטה של מחר טוב יותר. פשוט כי ככה חקלאים בנויים.

אנחנו נוסעות בשדה הבוטנים של הקיבוץ, אחרי שעברנו בחלקות הגזר שכבר הנצו ירוק רענן לעונה ושל תפוחי האדמה שממתינים לזריעה, ואורנה מספרת שמגן מטפח 2,000 דונם של בוטנים שמשתרעים מכאן ועד הגבול. הרכב מתקדם לאורך החלקות המערביות, ואיינשטיין מצביעה לכיוון שבו מסתיימת עזה, ואחריה מתחילות חאן-יונס ורפיח.

על כל האורך את חולשת?

"כן. זה רק חלק. בסך הכל יש לנו כ-20 אלף דונם. אתמול בערב ישבתי פה בלב השדות", היא מראה בטלפון את השקיעה שצילמה מכתימה ומזהיבה את השדות, "לשבת בשדה ולראות את השקיעה הזאת, מה צריך עוד?" היא שואלת כאילו מדובר במקום הכי שלֵו בעולם.

ומאז אוקטובר 2023, בעצם, לא עזבת את השדות.

"לא חשבתי לזוז מכאן. את הקיבוץ פינו בראשון בערב. בר, הבן שלי שגר בצפון והגיע לחג עם משפחתו, עזב ברגע שפתחו את הכבישים. למחרת בן הזוג שלי והילדים ברית ויותם נסעו מכאן, ואני נשארתי. היה לי ברור שאני לא עוזבת את השדות, כמו שבסבבים הקודמים לא עזבנו. בצהריים הגיע אליי מרכז המשק ואמר, 'אורנה, קחי אוטו וסעי מכאן, הצבא לא ייתן לך להסתובב בשדות', כי בשבוע הראשון עוד הסתובבו פה השאריות של הנוח'בות. ובאמת, אל כל השטחים והחלקות שנמצאים מערבית לכביש 232 הצבא לא נתן להתקרב בתחילת המלחמה.

"אבל אנחנו היינו בישורת האחרונה של קטיף הבוטנים, כמו עכשיו, ולכן הסכמתי לעזוב לכמה ימים וב-17 בחודש כבר חזרתי. וגם לחברים החקלאים שלי מכל הגד"שים היה ברור שחוזרים ועושים את האסיפים וזורעים, כי אם את לא זורעת בתקופה הזו, את מפסידה את השנה, ובשנה הבאה לא יהיו תפוחי אדמה, לא יהיו צנוניות, לא יהיה גזר. התארגנו לחשוב איך מנהלים ביחד את הזריעה ועזרנו אחד לשני".

שבוע וחצי אחרי 7 באוקטובר. שיא ההלם. איך הצלחת להחזיר עובדים?

"שלחתי לעובדים הודעה שהחלטתי לחזור, ומיד כולם התגייסו, אנחנו צוות שעובד ביחד 40 שנה והתרגשתי עד דמעות לראות את החזרה של חברי גד"ש מגן. אנשים נסעו מהמלונות בים המלח לקיבוץ. מי שלא עזבו אותנו לרגע אחד הם העובדים השכירים מרהט, שנרתמו מיד בלי לבטים, וזה ריגש אותנו. גם המתנדבים שהגיעו, בהם גם בנים ובנות שכבר עזבו את מגן, חיממו את הלב וגרמו לי להזיל דמעות. כשהיינו שטח צבאי סגור, צה"ל הוציא את כלי העבודה לחלקות הרחוקות סמוך לאורים, עשרה ק"מ מכאן, עד שבהדרגה הצבא פתח עוד שטח והתקדמנו עוד מערבה".

כשאני מציינת שבין אומץ לחוסר אחריות מפריד תלם צר מאוד, איינשטיין משיבה שהיא טיפוס שמדחיק. "אני חקלאית. וחקלאי יודע שהוא בכל מצב חייב לזרוע. גם כשהוא בשדה ועפים עליו טילים. האם זה בסדר? האם זה נורמלי? בשבילי ללכת מכאן ב-9 בחודש זו הייתה טראומה. התקשרתי לאחותי ואמרתי לה, 'אבא לא היה סולח לי אם היה יודע שאני עומדת לעבור את השער הצהוב'".

"הבנתי שזו הרעשה לא רגילה"

היא בת 64, בזוגיות, אמא לבר, ברית ויותם, וסבתא לנכדות, חקלאית במגן למעלה מ-46 שנים וזה 24 שנים מרכזת את הגד"ש של הקיבוץ, תפקיד שמתאפיין ברוב גברי מוחץ, ולא, אין לה שום כוונה לפרוש או לנטוש בקרוב את כלי הדיש.

חלק מהשיחה נערכת בשדה וחלק בביתה שבקיבוץ. על השולחן שצופה אל עץ הרימון הכורע תחת כובד הפרי, אורנה מניחה שטרודל ריבה אדומה וכוסות קפה וסודה. השלווה הקיבוצית של שבת בבוקר מזמזמת שקט מטריד, ואי-אפשר שלא לחשוב על הזמן המקביל אשתקד, כשכל המשפחה של איינשטיין הגיע להתארח בשמחת תורה.

"ברית חזרה למגן באוגוסט 2023 אחרי תקופה בכליל שבצפון. לחג הגיעו מגניגר שבצפון בר, אשתו קרן והנכדות. ותראי מה זה, עכשיו ההתרחשות היא אצלם".

ואת במתח?

"כשזה אצלך, יש לך שליטה. עכשיו אני מתעוררת בכל לילה לראות אם יש אזעקות בצפון ומתקשרת הרבה. ב-9 באוקטובר הייתי אמורה לנסוע עם יותם, הבן הצעיר, לגרמניה, שם הוא מתחיל לימודי מוזיקה. זה כמובן לא קרה. בשבת, שש וחצי בבוקר, הערתי בעדינות את הילדים והנכדים, כי הבנתי שזו הרעשה לא רגילה. אחרי שאמרו לסגור דלתות ולהיות בשקט כי נכנסו מחבלים, גיסתי התקשרה ואמרה, 'שמעתי שיש מחבלים באחד הקיבוצים' ועניתי לה, 'כן, זה אצלנו', כי חשבתי שנכנסה קבוצה קטנה רק למגן. לאט-לאט הבנו את התמונה ואת גודל האירוע".

במגן, למזלם הגדול, התמונה הייתה יחסית פחות נוראה. הודות לתושייה של חברי כיתת הכוננות, הקיבוץ לא נפגע ב-7 באוקטובר, וחיצונית הכל שלם ומוגן, ואיינשטיין מצטטת את אסף בבלי מרכז המשק שאומר, "הכל אותו דבר ושום דבר לא אותו דבר'".

"יש אווירה כבדה יותר, אנחנו מרגישים את אשמת הניצולים כשאנחנו יודעים שהשכנים הצמודים שלנו מניר עוז, שחטו את כולם שם", היא מצביעה אל הקיבוץ שנמצא קילומטרים ספורים מערבה. אנחנו שוב ברכב, בנקודה גבוהה בקיבוץ, חולפות מתחת לקבר השייח', ואיינשטיין מעדכנת: "תמיד צחקנו שהוא שומר עלינו. ממול זה חאן-יונס, בדיוק מפציצים שם, וזו השכונה החדשה שבונים במגן, וניר עוז מולנו", היא מתארת כמו קריינית בסרט היסטוריה, כאילו לא מדובר בחיים של כאן ועכשיו.

"זה נירים", היא ממשיכה ומצביעה לכיוון, "וכל הלחימה הייתה ממש כאן, בשטחי הקיבוץ. כשכיתת הכוננות שלנו, שהצילה אותנו, רואה איך השכנים מניר עוז עולים בלהבות. המחבלים באו בכמה סבבים", עכשיו נדמה שדבר לא קיים, ואיינשטיין מדברת כמו לעצמה. "פה הם פרצו את הגדר ונכנסו, פחות מקילומטר, כביש משותף, שני קיבוצים שכנים - אחד, ניר עוז, נגמר לגמרי, ואנחנו ניצלנו".

בעיקול היא מצביעה על עמדות המחסה מבטון. "יש לנו רבש"ץ, ברוך כהן, הוא מר ביטחון והוא מעולם לא הוריד את העמדות הישנות. צחקנו עליו, אבל הוא צדק. חלק גדול מהלחימה הייתה באזור", היא מצביעה על שורת בתים, "חבר'ה לוחמים עלו על הגגות כדי להשתלט על השטח, ניהלו קרב והצליחו להדוף ולהרוג חלק מהמחבלים. ליד השער היו כמה גופות. מכיתת הכוננות שלנו שניים נהרגו, ברוך הרבש"ץ איבד את רגלו ועוד חבר כיתת כוננות נפצע".

היא מספרת, ואני מדמיינת פרקים של עמוד האש ואת קולו של יוסי בנאי. ועכשיו איינשטיין שוב מצביעה על ניר עוז, שם חיים שלמים עלו בלהבות, למעלה ממאה מחברי הקיבוץ השכן נרצחו או נחטפו, ומהם מספר החטופים הגבוה ביותר שעדיין בעזה.