"אם לא נעבוד את האדמה, בידינו ממש, לא תהיה האדמה שלנו"

אי אפשר להסתכל על החקלאות במשקפיים כלכליים בלבד. מדיניות מאוזנת צריכה לחתור לשילוב נכון בין ייצור מקומי לייבוא. תגובה לטור של ריקי ממן

מהטור של ריקי ממן בשבוע שעבר ("ארץ זבת חלב", יומן), עלתה תמונה כאילו החקלאות הישראלית היא שריד מעולם רומנטי ישן, שאין לו ערך ומשמעות בעולם הניאו־קפטליסטי. קביעתו המפורסמת של הפרדסן משה סמילנסקי "אם חקלאות כאן, מולדת כאן" – כבר 'פחות'. החיבור לאדמת ארץ ישראל, הייצור העצמי, הופכים לנוסטלגיה שאין לה מקום בכלכלה החדשה. לכן צריך לפתוח את החקלאות לתחרות חופשית, ולהסיר את ההגנות בעלות הארומה הציונית הישנה שזמנה עבר.
מדאיג להיווכח שתמונת עולם זו הופכת לנחלת רבים דווקא בציבור הלאומי והדתי. מה שהטריד אותי לא היו "העצים" שבנטיעותיהם ביקשה הכותבת לקצץ לטובת ייבוא מעצי פרי מחו"ל, אלא היעדר תמונה ברורה של "היער" – הכרה בחקלאות כערך לאומי, דתי וציוני, ומתוך כך הצורך בגיבוש מדיניות לאומית מתאימה. היעדר זה איננו בעיה של עיתונאים, אלא של מובילי וקובעי המדיניות.

חקלאות ברמת הגולן

חקלאות ברמת הגולן.

צילום: אנצ'ו ג'וש, ג'יני