אוחזים בשורש: חקלאי העוטף מנסים להציל את מפעל חייהם

לרגל חג שבועות, הוא חג הקציר, יצאנו למסע אל חקלאי עוטף עזה, שמספרים על הפגיעה הקשה בפרנסתם מאז ה־7 באוקטובר

על ההתמודדות עם בריחתם של הפועלים הזרים ועל היעדר הגישה לשדות

בארץ מפונה המונח "התלם האחרון" מקבל לפתע משמעות חריפה. הרעיון שלפיו שדה הופך לתוואי גבול החל כבר לפני יותר ממאה שנה, כשהחלוץ והמנהיג הציוני יוסף טרומפלדור אמר: "במקום שבו תחרוש המחרשה היהודית את התלם האחרון - שם יעבור גבולנו", ובישראל של שנת 2024 נדמה שאין תיאור מדויק מכך.

בשתי החזיתות אשר ריקות מתושבים, חקלאים ממשיכים לעבוד את האדמה, לדאוג לגידולי העתיד ולממש את ריבונותה של מדינת ישראל עד לגבולותיה. נסענו ליישובי העוטף כדי לפגוש את החקלאים שממשיכים לטעת, לגדל ולקוות לעונות טובות יותר מאלה. 

"עובדים עד הגדר"

ראובן ניר ממפלסים פוגש אותנו בכפר עזה. הוא מנהל את שכ"מ: שותפות כפר עזה ומפלסים. "כלולים בה כל גידולי השדה ומטעים של אבוקדו", הוא מסביר, "חיטה, תפוחי אדמה, חמניות, אבטיחים, תירס וגזר. אנחנו מדברים על שטח יחסית גדול של 15 אלף דונם, השותפות קיימת מ־1996". 

בעקבות 7 באוקטובר גם ניר נאלץ להתפנות מביתו ולהתמודד עם המציאות החדשה: "סגרו לנו את האזור, כמובן. כל השטחים שנמצאים מערבית לכביש 232 הפכו לשטח צבאי סגור ולא נתנו לנו לעבוד. נאלצנו לעבוד רק בשטחים המזרחיים יותר, הרחוקים יותר. הייתי נוסע מדן אכדיה בהרצליה לפה שלוש פעמים בשבוע, במשך שלושה חודשים".

הדבר האחרון שהייתי מצפה שיקרה לחקלאי זה שיפרידו אותו מאדמתו.

"נכון. זה היה כואב, זה היה מלחיץ. עלו מחשבות בראש לגבי מה יהיה מחר, הרי לא ידענו מה ילד יום. נכון שבהתחלה נתנו לנו לעבוד בצד המזרחי, אבל רוב השטח נמצא בצד המערבי. אנחנו עובדים עד הגדר".