אבסורד בגבול הצפון: "ביקשו ממני הוכחות שהנזק למטעים נגרם מהמלחמה"

תחת אש, כמה מחקלאי הצפון ממשיכים לעבד את המטעים. "זה מפעל החיים שלי,

היו לי הדובדבנים הכי טעימים בארץ", מספר אחד מהם. כיצד נראית העבודה? "כשאומרים שיש 'נפילות בשטח פתוח', זה עלינו, על החקלאים". ומה עם הפיצוי? "מס רכוש לא מוכנים לבוא, כי זה מסוכן"

נטועים בקרקע: עמוק בתוך הלילה, כשמסביב חשיכה מוחלטת, עמוס כהן (66) מהמושב נטועה שבגליל המערבי מתגנב בשקט אל המטעים שלו, ניגש אל מחשבי מערכות ההשקייה ופותח את המים שירוו את העצים הצמאים. "לא בטוח שכל העצים מקבלים מים", הוא אומר, "אני לא יודע היכן הצנרת קרועה ואין כרגע דרך לברר את זה".

כבר כמה עשורים הוא מעבד 170 דונם של עצי פירות, אך מאז אוקטובר הוא מצליח להגיע לפחות מ-40 דונמים שבהם הסכנה להיפגע מאש החיזבאללה קצת פחות גדולה. "וגם כאן אני באיום חבל על הזמן, מול הכפר עיטא א־שעב שהוא הכי מסוכן בגבול", הוא אומר, "אני מאוד מסתכן כדי להגיע למעט מהאדמות שלי. גם הבן והעובדים מגיעים ומעבדים את מה שאפשר כשהחיילים נמצאים מאחורינו. אנחנו צריכים להתפלל שלא יפלו עלינו טילי בורקאן, רואים את הטילים עוברים מעל הראש שלנו".

חבריו למושב פונו זה מכבר, אך הוא נאחז בקרקע ולא מוכן לוותר. "זה מפעל החיים שלי", הוא מסביר, "אני לא מסוגל לתת למטעים שלי להיהרס. היו לי את הדובדבנים היפים והטעימים ביותר בכל ישראל. בהתחלה המניע לא היה כלכלי. הבטיחו לנו פיצוי. אבל עכשיו פתאום מתחילים לבקש ממני הוכחות שהנזקים במטעים נגרמו מהמלחמה ולא בגלל ברד או שרב. חבל שאת המשאבים הנפשיים שלנו אנחנו צריכים להפנות עכשיו לזה".

בארגון מגדלי הפירות בישראל אומרים כי חבריהם לענף לא יינטשו ובימים אלו פועלים בארגון להסדרת מתווי הפיצויים לחקלאים היושבים בגבולות, לעידוד מענקי נטיעות ותמריצים לחיזוק החקלאות כערך ייחודי ואסטרטגי.